עוול עוול תרדוף – בואו להפגין אבל את הציצים תשאירו בבית

לאחרונה מתעסקת הבלוגוספירה השמאלנית בסוגיות שחשבתי שכבר עברו מהעולם במקומותינו, מה נשים אמורות ללבוש. ממקומי בגלות שמעתי על ההפגנות בשיח ג'ארח, לא יצא לי להיות שם עדיין אבל אחרי שבועיים שבהם קראתי עשרות אלפי מילים בנושא גם יש לי מה להגיד.

שיזדיינו הפלסטינים.

לא כולם, רק אלה שלא יכולים לשלוט בעצמם מול כתף חשופה. ושוב, שילכו להזדיין הם והבערות השובניסטית האלימה שלהם. פגיעה ברגשותיהם נטען בפוסטים השונים, WTF!!!

יכול להיות שההפגנות באמת התחילו כסולידריות עם התושבים המקומיים כנגד העוול שקלגסי הציונות השיתו עליהם בקשת, אבל עוול אחד לא מכסה על עוול אחר. ומי שמנסה להיות בצד הנכון של המוסר לא יכול להרשות לעצמו לדרוך על מיעוט אחד כדי לעזור למיעוט אחר ואני יודע שנשים הן לא מיעוט, אבל היחס אליהן הוא בהחלט כזה.

להגיד לאישה מה היא אמורה ללבוש זו התערבות גסה ואלימה בגופו מחשבתו ורצונותיו של מישהו אחר. הדרישה ממישהי שרגילה כל יום ללבוש בגדים קלים (וגם מי שלא) כי בכל זאת אוגוסט בחוץ, לכסות את עצמה כי אחמד ונביל לא מסוגלים לשלוט בחרמנותם היא חוצפה שלא תתואר. הבקשה הזו מגיעה מאותו המקום ממנו באות הטענות במשפטי אונס ש'היא הביאה את זה על עצמה כי היה לה מחשוף'.

אם אישה בוחרת ללבוש חיג'אב (או בורקה, מה שבמדינת היהודים המשרקקים לבחורות ברחוב נשמע דווקא די הגיוני ונוח) אין לי זכות להגיד לה כלום בנושא. אותו דבר אם היא תבחר לכסות את פיטמותיה בלבד.

בכלל נשים שמגיעות להפגנות האלה ואחרות חשופות מראש ומכל הכיוונים ליחס משפיל ומבזה, אם זה מצד החיילים והשוטרים, אם זה הגברים המקומיים או אפילו הגברים המפגינים. עכשיו גם הנשים המקומיות לא רוצות לראות חוטיני וחזיות ואני דווקא מייחל ליום בו נדע שהתקדמנו ונראה פרחות עם לנז'רה מנומר בהפגנות נגד הכיבוש.

כשאני הולך להפגין או כותב בבלוג או מתלהם על נהג מונית, אני נאבק בכיבוש (או לפחות מנסה בקטן). כשאני עושה את זה אני לא תומך בפלסטינים, אני מתנגד למה שהצד שלי עושה. אני לא אוהב ערבים, אני מתנגד לעוול ודיכוי של אנשים ונשים, לא משנה מאיזו עדה, עם, מגדר או צבע.

לדעתי צריך להפריד בין ההידברות בין העמים ובין המאבק נגד הכיבוש, זה שאני חושב ומאמין שלמישהו מגיעות לפחות אותן הזכויות שלי יש, לא ישר הופך אותי לחבר שלו. המאבק נגד אוייב משותף לא מגשר על התהום העמוקה שלעיתים שוררת בינינו.

להבדיל, אם היום יחליטו להוציא את יגאל עמיר להורג, אני אלחם נגד וזה לא משנה מה הוא חושב או יירה עלי אם נפגש. אני חושב שעונש מוות אסור שיהיה בספר החוקים וזה לא משנה על מי הוא נגזר. אותו דבר עם הכיבוש, זה רע וזה צריך להגמר וזה ממש לא משנה מי הנכבש או מה הוא חושב עליי.

הפרדוקס הוא שכרגע הכוח המתנחלי הפולש מאוחד בדעתו עם הנפלש המגורש, שניהם לא רוצים ציצים מול העיניים בגלל שאלוהים לא מרשה. נראה לי גם שאם הפלסטינים יכולים להרשות לעצמם לבחור מה ילבש מי שמפגין איתם ולמענם, אז כנראה שהמצב שלהם לא עד כדי כך גרוע ואני בטוח שיש עוד מקומות, גם אם פחות אופנתיים, להפגין בהם.

שמעתי שגם מגברים הם ביקשו להתכסות, אז אני לא יודע מה איתכם אבל כבר הזמנתי באיביי ובפעם הבאה שאני בארץ אני בא להפגין לבוש ככה:

פוסטים מומלצים ופחות מתלהמים בנושא:

נעמה כרמי – פמיניסטיות של גופיות ספגטי

חנה בית הלחמי – כבוד שברירי

חזרה לעמוד הראשי

Posted in: פוליטיקה שכונתית