הנמלה והצרצר – גרסת הצרצר

Posted on 6 ביוני 2011 מאת

4


היה היה פעם ביער עבות, צרצר אחד קטן שניגן מנגינות.

כל הקיץ ישב הצרצר והתאמן על הניגון המושלם שהמציא וזה לא היה קל להמציא את הניגון המושלם, אבל הצרצר הקטן התעקש. כל יום בזריחה כבר ישב הצרצר על גזע עץ ישן וניגן והמשיך עד לבוא השקיעה.

לפעמים בשעת האימון היה רואה נמלה חולפת מתחת לגזע ומבלי לעצור את השטף עבר לנגן את אחד הקטעים בהם שלט היטב, למען ינעם לאותה נמלה בשעת מעשיה. כשפעם אחת טור נמלים שלם עבר מתחת לגזע, הצרצר ניגן נעימות-עם מוכרות ומשמחות לכבודן.

כך המשיך הצרצר להתאמן כל הקיץ עד שבאמצע הסתיו הוא הרגיש מוכן. עלה הצרצר על גזע העץ הישן הביט סביבו ופצח בניגון.

הניגון המושלם.

לאחר שסיים ונרגע הצרצר וגם השקיעה כבר כמעט נגמרה, יצא לאסוף את מזונו. בכל יום בקיץ אחרי האימון היה צועד לו בין העצים ואוסף במהרה כמה גרגירים שינעמו לחיכו, אבל היום הם לא היו בנמצא. הניגון המושלם הינו תובעני לביצוע והעייפות הכבידה על מלאכת החיפוש.

הצרצר התרחק ממקומו הקבוע ועדיין לא היה ולו גרגר אחד על אדמת היער, כשלפתע ראה לפניו את הכניסה לקן הנמלים.

הן בטח זוכרות איך ניגנתי להן יפה כל כך בקיץ, חשב לעצמו הצרצר, הן בטח יתנו לי משהו קטן רק כדי להחזיק מעמד עד מחר.

שלום לצרצר, אמרה הנמלה שיצאה מהפתח.

שלום לנמלה, אמר הצרצר בקול נעים למרות עייפותו, אולי תוכלי לעזור לי במעט גרגירים. ראיתי בקיץ שאספתן הרבה גרגירים ואני בטוח שיש לך עם מה לעזור למלא את בטני הריקה.

ברור שאספנו גרגירים כל הקיץ, אחרת היינו עומדות כאן כמוך, ענתה הנמלה בזילזול.

הצרצר אסף את מעט כוחותיו ואמר, אבל אני אינני מבקש תרומה אני אשמח להעניק לכן הופעה מיוחדת של הניגון המושלם, אחרי שאוכל מעט ואשיב את רוחי כמובן. את אולי גם זוכרת איך, ללא כל תמורה, הנעמתי את זמנכן בשעה העבודה.

אם היית קם ממרבצך על הגזע ויורד למטה לאסוף לך גרגירים לקראת החורף לא היית צריך להתחנף אלי עכשיו, ענתה הנמלה בחוסר עניין.

אבל בכל שנה אני מתאמן על ניגון מושלם חדש ובכל שנה יש מספיק גרגירים על הקרקע גם בחורף הקר ביותר. נכון שטעמם של הגרגירים מעט מר לקראת סוף החורף אבל הם תמיד הספיקו עד האביב, הצרצר חייך כשנזכר באביב.

הנמלה לא חייכה חזרה וענתה לצרצר, אני מצטערת אני לא יכולה לעזור לך אין לי מספיק.

את רואה, ענה הצרצר, גם לך היו בעיות לאסוף גרגירים השנה, זה לא אשמתי.

לא היתה שום בעיה, ענתה הנמלה, אספנו את כל מה שראינו והכמות היתה יפה. קיבלנו יעוץ, לחשה פתאום הנמלה, אתה יודע.

יעוץ? ממי? שאל הצרצר, לא מבין מה זה שייך לעניין.

לא חשוב ממי, ענתה הנמלה, חשוב שעכשיו אנחנו רגועות. לא נרעב החורף גם אם יהיה שיטפון.

איך לא תרעבו אם הגרגירים ירטבו?

כי בזכות היעוץ יש לנו מחסני חירום מלאים במיוחד למקרה הזה.

ומה אם גם המחסנים האלה ירטבו? הקשה הצרצר.

יש לנו במקום סודי עוד מחסן מלא גרגירים, מלא עד תומו.

הצרצר ניסה להיזכר מתי היה ביער שיטפון ושאל, תגידי היה לכם פה פעם שיטפון?

לא, ענתה הנמלה.

אז בשביל מה כל המחסנים?

לביטחון.

אז מכל המחסנים האלה אין לך משהו לתת לאומן רעב, שנהיה רעב רק בגלל שאת וחברותיך אספתן את כל הגרגירים מהיער בלי סיבה, אמר הצרצר בשקט.

יכולת לאסוף גם אבל אתה בטלן ועכשיו תהיה רעב, אמרה הנמלה לפני שנבלעה חזרה בפתח.

הצרצר פנה חזרה אל היער ומאז לא נשמע יותר הניגון המושלם. נשאר רק מוסר ההשכל שהוא: אין כבוד לאומנות.

*בדיוק לפני שנה הוקמה כיכר המיואשים, תודה לקוראים.