לא יכלו לשים שלט אחד קטן, נכבה?

בשנים האחרונות יצא לי לבקר לא מעט פעמים בכפר האמנים עין הוד. הסיפור של הכפר מוכר וידוע ותקצירו: התושבים המקוריים של הכפר, הערבים, חיים כשני קילומטר מעין הוד במקום שנקרא "עין חוד". לאותן הסיבות שהביאו את אותם אנשים לעזוב את כפרם ולחכות ביער הסמוך שישה עשורים עד שיוכלו לשוב, נתנו את השם נכבה.

ישנן הרבה דעות  עדויות ופרשנויות על מה קרה שם בדיוק, אבל אין וויכוח שזה קרה. אין ויכוח שהבתים בכפר נבנו ע"י ערבים והיו בבעלותם במשך כמה דורות וכעת גרים שם יהודים.

גם אני ישבתי ואכלתי חזיר במסגד הישן של הכפר שהיום שוכנת בו מסעדה ארגנטינאית ואפילו היה טעים. העדפותיו הקולנריות של החבר הדימיוני מעולם לא עיניינו אותי אבל כשציינתי בקול רם את עובדת הייותנו במסגד כששומן בקר נמוך מטפטף עלינו, היסו אותי. שששש.. די נו.

אתם מכירים את הנוהל. אל תדבר על זה.

האווירה הזו של "אל תדבר על זה" נדמה ששוררת בכל צעד ברחבי כפר האמנים. פסלים וציורים מפוזרים בכל פינה בכפר, אבל אין אפילו שלט אחד שמספר מה קרה. אני אפילו לא מדבר על לוח זיכרון בכניסה או במרכז הכפר כנהוג במקומותינו, סתם שלט קטן ששם אחד הדיירים החדשים בבתים העתיקים המציין את ההיסטוריה שלו. למעט שלטי התנועה החדשים, שגם נגדם היה ויכוח, הנמצאים בכביש מחוץ לעין הוד ומורים לכיוון עיו חוד, אין. שששש…

העניין באיזכור הנכבה לא נובע מתוך מחשבה שיש לסובב את הגלגל לאחור ולהשיב את הבתים לבעליהם המקוריים בעין הוד כמו ברמת אביב, לא זה העניין. המטרה שבאיזכור הנכבה היא להראות שאנחנו זוכרים. שערי ניצחונות ולוחות זיכרון יש בארץ בכל פינה, חלקם מתארים את אותם אירועים ממש רק העטיפה אחרת, האם יהיה זה כל כך נורא לזכור שהיו אנשים שאיבדו את הכל בתהליך? האם הדרך היחידה להתמודד עם המעשים שנעשו היא השתקה והתעלמות? האם זה לא אמור להיות הצעד הראשון בדרך להתפייסות, הכרה בעוול שנעשה?

האם זה לא מה שישראלים דורשים כבר חצי מאה שכל העולם יעשה?

יזכור.

לאחר מלחמת ששת-הימים התמלאה ירושלים בבתים רקים ובחסות השלטון הם חולקו לבערך כל מי שרצה, ומי לא ירצה בית לבנים ערבי עתיק במקום טוב בירושלים? במיוחד אם בעל הבית נעלם לו לארץ האויב ולא צריך לשלם. אנשים רבים לקחו לעצמם בתים של מישהו אחר והיו להם מלא תירוצים למה זה בסדר, אבל לאיש אחד זה הפריע. הוא בדיוק עבר לגור בבית שהיה עמדת הגבול הירדנית באחת השכונות במזרח ירושלים והקו הירוק עובר ליד פחי הזבל (לא כמאטפורה אלא באופן ממשי לגמרי) והעניין הזה הפריע לו. העובדה שהוא גר בבית ללא הסכמת בעליו הפריעה לו וזה לא משנה שבעל הבית לא השתמש בבית כמה עשורים כי הצבא הירדני החרים אותו ובנה בו עמדת גבול. איש מוזר.

בניגוד לרוב, אם לא כל שכניו, החליט האיש המוזר לעשות מעשה ובדרך לא דרך הצליח לאתר את בעל הנכס אי שם בירדן. אני מעוניין לקנות ממך את הבית במחיר המקובל בשוק, הציע האיש המוזר ובעל הבית, שהבין שהוא לא יוכל לשוב אל ביתו לעולם, הסכים.

סביר להניח שאתם מכירים את שמו של האיש המוזר הזה, שחשב שניצחון בקרב אינו מצדיק גזל ושהבין שזיכרון לא מפחית מהניצחון, וזה אולי לא מפתיע שהוא היסטוריון.

Posted in: פוליטיקה שכונתית