קלינטון פוגש את הרולינג סטון – האנטר תומפסון

Posted on 1 בדצמבר 2010 מאת

0


נכון שתמיד חשבתם שאיזה מגניב זה יהיה לשבת עם קלינטון לקטנה? אז הנה הדיווח על הפגישה של העיתונאי הכי מסומם בהיסטוריה עם הנשיא שלא לקח לראות.

באנו בגלל הפגישה, ה'מאנו א' מאנו' עם מי, שלדעת כולנו ככל הנראה יהיה הנשיא הבא של ארה"ב-אלא אם הוא יפשל מעכשיו ועד ה3 בנובמבר. זה אפשרי. זוכרים את וולי הורטון. זוכרים את גארי הארט…בדיוק. יש הרבה חדרים באחוזה ותמיד יש תאונות בנתיב המהיר. זה הנינטיז עכשיו, באבא, ואין דבר כזה פרנויה. זה הכל אמיתי.
זה כנראה לא הוגן להתייחס אל קלינטון כאל שפן טיפש ופחדן כי הוא חש חשש קל, כשמתאם הפגישות בעל מוח של ארנבת קבע לו פגישה חסרת תקדים ולגמרי בלתי צפויה עם "העורכים של הרולינג סטון", שנודעו כמכסחי פוליטיקאים… זה היה תרגיל עם מקדם סיכון גבוה, בוודאות, שגרם לי לחבב אותו.
קשה להעריך מה הרווח שיש בשער של הרולינג סטון למועמד המוביל בבחירות לנשיאות-אבל בכלל אין שאלה על הגשם של גועל נפש שירד, אם הפגישה תצא משליטה. השיכורים הגסים פגועי המוח מסוגלים לעשות כמעט הכל.

זה לא רע להיות בעל מוניטין שכזה בערים מסוימות-אבל לא בליטל רוק כשאתם נפגשים במקום ציבורי עם הנשיא הבא, כשכל התקשורת הארצית יכולה לראות ויש 14 כלבי שמירה של השירות החשאי סביבכם. אף אחד לא צריך כותרת בסגנון: קלינטון נפצע בקטטה פרועה עם סטלנים. המועמד מכחיש שהיה שיכור. מבטל את המסע באוטובוס. נעלם.
דברים יותר גרועים כבר קרו, באבא, והם באים בדרך כלל ללא אזהרה ובלי שום סיבה. כלב משוגע יכול להגיע משום מקום ולנעוץ את הניבים שלו בבבשר שמעל הברך שלך ואז לנשוך אותך כמה פעמים בבטן. מחריד. מחריד.

החיזיון הזה השתלט לי על המחשבה בערך שלוש דקות אחרי שהתיישבנו לסעודה של כבדי לובסטר, טונה וצ'יפס עם הנשיא הבא, שלא היה להוט להיות שם. הוא התנהג בצורה מוזרה ובהסח הדעת מעך לי את פרקי האצבעות כשלחצנו ידיים. זעקתי בכאב, וג'אן התערב במהירות ואמר "המושל תרגע, אנחנו בצד שלך".
הנהנתי בהכנעה והתיישבתי על כסא פח בראש השולחן או שמא בתחתיתו-במחשבה שהמועמד יישב באופן טבעי בצד השני ממול, רחוק ממני. אבל לא, הממזר התישב במהירות ישר לידי. בערך חצי מטר ממני ומיקד אלי מבט ישנוני למראה שגרם לי להרגיש לא בנוח. עיניו הצרו לחרכים, בהתחלה חשבתי שהוא מנמנם…אבל הוא נראה מאד ערני , מאד מתוח, כמי שעוד רגע יסתער.

אלוהים, חשבתי לעצמי. מה קורה פה? זה לא מה שהיה לי בראש. הראיון הפך למוזר ויחד איתו גם המושל…אף אחד אחר לא שם לב שנאחזתי בשיתוק מהפחד. אבל לא הייתי לגמרי במצב של מוות מוחי ובדיוק כשהרגשתי שאני עומד להתעלף, נזכרתי שיש לי מתנה בשביל המושל קלינטון, שהמשיך להתבונן בי במבט אפל.

שלחתי יד במהירות אל הכיס המקומט של החולצה והוצאתי עלה חדש לגמרי לסקסופון טנור מתוצרת ואנדורן, שהפקיד בידי הצלם המפורסם "פולטון מאספן" שמנגן גם הוא על סקסופן טנור, לאחר שראה את קלינטון מופיע בטלוויזיה אצל ארסיניו הול. "הוא נשמע קצת צווחני" פולטון אמר לי, "הוא צריך עלה של ואנדורן בשביל הסלאמר סימן 4 שלו. כל דבר אחר ישמע זול בסימן 4."

משכתי את תשומת ליבו של המושל כשנפנפתי בפיסת הקנה האלגנטית אל מול פרצופו, עד שהוא חזר לחיים וחייך אלי…אלוהים, חשבתי לעצמי, זה היה קרוב. הוא נראה כמעט ידידותי עכשיו. הסברתי שהעלה הוא מתנה מחובב מוזיקה נוסף שרוצה רק בטובתו ואז הנחתי בכף ידו המושטת את העלה.

נערי האס.אס. הגיבו כמו דוברמן כשיצרתי מגע גופני יזום עם המועמד ואז נתתי לו משהו קטן ובלתי מזוהה שהוא אמור להכניס לפה. אבל ניפנפתי אותם עם חיוך ידידותי "זה רק עלה לא מזיק -הפגנת כבוד לאומנות של המושל."
מה שקרא לאחר מכן היה כל כך מוזר שהייתי פוטר את זה בהזיות פרנואידיות מיקריות שמתרחשות מדי פעם, גם לאנשים שפויים-אבל כל הרגע הארוך נמצא אצלי על קלטת וידאו Hi8 מאטל E60 של סוני וחוץ מזה גם היו כחמישה או שישה עדים, שלאחר מכן שיחזרו את התקרית בבהירות מפתיעה מעורבת בתחושת בהלה קלה שאף אחד מהם לא הזכיר או אפילו היה מוכן לחשוב עליה בזמן התקרית.  זה קרה באמת.

קלינטון הרים את המעטפה עם הלוגו של מלון קרלייל והתבונן בעלה שבפנים במשך מה שהרגיש כמו הרבה מאד זמן, כמו קופיף שמביט בראי…היתה לו הבעה תמהה על הפנים כשהוא שקל את העניין בשקט.
זה היה רגע מוזר, באבא. מאד מוזר אף אחד לא ידע איך להגיב. הוא נראה לא מרוצה, כמעט כועס-כשהוא מישש את העלה בהיסח הדעת וגילגל אותו בין האצבעות בלי לומר מילה…אז הוא גלגל את עיניו אחורה והשמיעה יללה מהדהדת שגרמה לדם שלי לקפוא.

האחרים ניסו להעמיד פנים שזה לא קורה. היינו אחרי הכל בדרום ובאיזו דרך סבוכה גם האורחים של המושל. או שהוא היה האורח שלנו. מי יודע? אנשי הרים מתייחסים מוזר לנימוסים. אבל לא היה ספק שמישהו חוצה את הקו לכיוון גסות לא מקובלת ולא נראה לי שזה אני.

המושל עזב את העלה שנפל על השולחן כמו צ'יפס חצי אכול, הוא טיטא אותו בתנועה עדינה ואטומה לצד והפנה את הראש אלינו עם חיוך חם על פניו-כמי שהרגע יצא מהקונכיה ועכשיו נמצא בין חברים. "בלי מוזיקה יותר," הוא אמר "בואו נאכל, אני רעב." הוא תפס את סל הנצרים עם הצ'יפס בשתי הידיים ותחב את פניו לתוכו, משמיע רעש יניקה עדין בזמן שהוא ניסה לאכול את כל מה שנשאר בסל.

אני פחדתי אבל ג'אן התאושש במהירות. "לאט, אדוני המושל, לאט" הוא אמר בקול מאד רגוע "תן לי לעזור לך, ביל. ראבק כולנו רעבים." הוא חייך והושיט את היד אל הסל החצי ריק עם הצ'יפס, כמי שמוכן לשאת בנטל-אבל קלינטון חטף את הסל, חיבק אותו צמוד לחזה ולא אמר כלום…
נו, חשבתי. זה לא יכול להיות יותר מוזר אלא אם נלך כולנו לכלא-אז למה לא להרגע ולהתנהג נורמלי? או לפחות לנסות. דברים כאלה קורים. קנו כרטיס, עלו לסיבוב. ברוכים הבאים לשכונה של מר ביל.

תורגם מהספר "יותר טוב מסקס – וידויו של מכור לפוליטיקה" מאת האנטר ס. תומפסון

הראיון המלא כפי שהתפרסם ברולינג סטון ב17 בספטמבר 1992, באתר של ג'אן

פוסטים נוספים, תרגומים, לינקים ועוד, בעמוד הגונזו

חזרה לעמוד הראשי

Posted in: גונזו