תיבת הדואר: לואיסוויל, קיץ 1946 – האנטר תומפסון

Posted on 15 באוקטובר 2010 מאת

1


תורגם מהספר "ממלכת האימה"

אין בדיחות. האמת היא הבדיחה הכי מצחיקה.

מוחמד עלי

ההורים שלי היו אנשים הגונים והם חינכו אותי להאמין, כמו כל החברים שלי,  שהמשטרה היא חברה שלנו וזאת היא שמגינה עלינו. הבאדג', היה סמל של סמכות שבאה מלמעלה, יתכן שאפילו מהמקום הגבוה ביותר. אף אחד לא שאל אף פעם למה. זו היתה אחת מהשאלות הלא טבעיות האלה שיותר טוב להשאיר בצד. אם מצאת את עצמך שואל את השאלה הזאת, אתה בטוח אשם במשהו וסביר להניח, שהיית אמור להיות מאחורי סורג ובריח כבר מזמן. במצב כזה אי אפשר לנצח.

העימות הראשון שלי, פנים-אל-פנים, עם האף-בי-איי היה כשהייתי בן תשע. שני סוכנים עם פנים רציניות הגיעו אלינו הביתה והפחידו את ההורים שלי כשטענו שאני 'חשוד ראשי', בתיק בעניינה של תיבת דואר פדרלית שהושלכה אל הכביש בנתיבו של אוטובוס תלמידים נוסע. זו היתה עברה פדרלית, הם אמרו, העונש עליה הוא חמש שנים בכלא.

"הו לא!" אמא שלי צעקה, "לא לכלא! זה טירוף! הוא רק ילד, איך הוא יכול היה  לדעת?"

"האזהרה מופיעה באופן ברור על תיבת הדואר." אמר הסוכן בחליפה האפורה, "הוא מספיק מבוגר בשביל לקרוא."

"לא בהכרח, " אבא שלי אמר בחדות. "איך אתה יודע שהוא לא עיוור, או מפגר."

"תגיד ילד, אתה מפגר?" שאל אותי הסוכן. "אתה עיוור? רק עשית את עצמך קורא את העיתון הזה כשנכנסנו?" הוא הצביע אל המגזין 'לואיסוויל קרייר' שעל הספה.

"זה רק החלק של הספורט," אמרתי לו. "אני לא יכול לקרוא את השאר."

"רואה?" אמר אבא שלי. "אמרתי לך שהוא מפגר."

"אי ידיעת החוק אינה תירוץ," הסוכן בחליפה החומה דיבר עכשיו, "פגיעה ברשות הדואר האמריקאית זו עבירה פדרלית והעונש נקבע על פי החוק הפדרלי. נגרם נזק רציני לתיבת הדואר."

תיבות דואר היו ענקיות בשנים ההן. כספות מתכת ירוקות ומאסיביות, אשר ניצבו כמו אבני דרך רומאיות בפינות הרחובות לאורך מסלול האוטובוס השכונתי. הן לעיתים נדירות, אם בכלל, הוזזו ממקומן. בתקופה ההיא אני בקושי הגעתי לחריץ של התיבה, ובטח שלא הייתי גדול מספיק בשביל להפיל את המפלצת לכביש לפני האוטובוס. זה היה ברור לגמרי שלא יכולתי לבצע את הפשע הזה בלי עזרה וזה בדיוק מה שהם רצו: שמות וכתובות מצורפים להודאה מפורטת. הם כבר ידעו שאני אשם, ככה הם אמרו, שאר המשתתפים הלשינו עלי. ההורים שלי החזיקו את הראש בידיים וראיתי את אמא שלי בוכה.

עשיתי את זה, ברור. עשיתי את זה עם הרבה עזרה. התכנון נעשה בזהירות ובקפדנות, מארב מחושב שהצבנו וביצענו בכשרון המיוחד שיש לילדים בני תשע עם יותר מדי זמן פנוי ויצר נקמה בנהג גס רוח וטיפש. נהג שנהנה במיוחד לסגור את הדלתות בדיוק כשהגענו מתנשפים לסוף העליה והתחננו שיתן לנו לעלות. . . הוא היה הנהג החדש, איזה דפוק אחד שבא להחליף את הנהג הקבוע שהיה נחמד וידידותי ותמיד היה מוכן לחכות עוד כמה שניות לתלמידים שמאחרים לבית הספר. כל הילדים בשכונה הסכימו שמגיע עונש לחזיר הסדיסטי החדש ושהנבחרת צריכה לעשות את זה. התיחסנו לעניין יותר בתור חובה ופחות כשעשוע. זו היתה התגרות חצופה בכבוד של כל השכונה.

כדי לבצע את העבודה נזדקקנו לחבלים, מוטות ואפס עדים. היינו צריכים להטות הרבה את מפלצת הפלדה עד לנקודה שהיא תתאזן בדיוק ואפשר יהיה להפיל אותה בתנועה אחת, בדיוק כשהאידיוט דוהר לתוך התחנה במהירות השחצנית הרגילה שלו. כל מה שהחזיק את התיבה פחות או יותר עומדת, היתה האחיזה שלי בחבל "בלתי נראה", שנמתח בקפידה כל הדרך מהפינה ועד לשיחים בהם התחבאנו בקצה של המדשאה במרחק של כ15 מטר.

המיתקון עבד באופן מושלם. המניאק הגיע בדיוק בזמן ובמהירות שלא אפשרה לו לבלום למראה החפץ שנופל ממש לפניו. ההתנגשות גרמה לרעש נוראי, כמו פצצה או כמו פיצוץ של רכבת מטען בגרמניה. לפחות ככה אני זוכר את זה. זה היה הרעש הכי נוראי ששמעתי עד אז. אנשים יצאו בצרחות מהבתים כמו תרנגולות הלומות פחד. הם צרחו אחד על השני בזמן שהנהג נחלץ מהאוטובוס שלו וקרס על המדשאה. . .

לא היו נוסעים על האוטובוס, כמו תמיד בתחילת המסלול. האיש לא נפגע אבל נכנס להתקף זעם כשראה אותנו בורחים במורד הגבעה לכיוון סמטה קרובה. הוא ידע מיד מי עשה את זה, כמו גם רוב השכנים.

"למה להכחיש האנטר?" אמר אחד מסוכני האף בי איי, "אנחנו יודעים בדיוק מה קרה שם למעלה בפינה ביום שבת. החברים שלך כבר התוודו, בן. הם הלשינו עליך. אנחנו יודעים שעשית את זה אז אל תשקר לנו ואל תהפוך את העניין לגרוע יותר בשבילך. ילד נחמד כמוך לא צריך להיות בכלא פדרלי." הוא חייך שוב וקרץ לאבא שלי שנהם לעברי, "תגיד את האמת לעזאזל! אל תשקר לאיש הזה! יש להם עדים!" שני הסוכנים מהאף-בי-איי הנהנו אחד לשני ברצינות וגחנו לעברי כמתכוונים לעצור אותי. זה היה רגע של קסם בחיים שלי, רגע מעצב בשבילי או בשביל כל ילד בן תשע שגדל בשנות הארבעים אחרי מלחמת העולם השניה—ואני זוכר בבירור את המחשבה שלי: טוב, אז זה עכשיו. הם מאנשי האויב הג…

טראח. כמו הבזק של ברק קרוב שמאיר את השמיים כמה חלקיקי שניה לפני שהרעם מתנפץ— רסיס של שניה בחיים האמיתיים—אבל כשאתה ילד בן תשע בחברת שני (2) סוכנים מהאף בי איי שעומדים לעצור אותך ולשלוח אותך לכלא פדרלי, כמה רסיסי שניה יכולים להראות לך כמו שארית חייך. . . וככה זה הרגיש לי באותו יום, ובראיה מפוכחת לאחור , הגבתי נכון. הם עלו עליי, בצדק. הייתי אשם, למה להכחיש? להתוודות עכשיו ואז להתחנן לרחמיהם, או ש—

מה? מה אם אני לא אתוודה? זאת השאלה. והייתי ילד סקרן אז החלטתי באותו רגע לגלגל את הקוביות ולשאול אותם שאלה.

"מי?" אמרתי, "איזה עדים?"

זאת לא היתה שאלה כל כך נועזת בהתחשב בסיטואציה—ובאמת רציתי לדעת בדיוק מי מכל החברים הכי טובים שלי והאחים בדם מהנבחרת, נשבר תחת הלחץ ומסר אותי לבריונים האלה, לגברתנים הקרפדיים ומלאי החשיבות העצמית האלה, בעלי הבאדג' וכרטיס פלסטיק בארנק שאומר שהם עובדים בשביל ג'יי אדגר הובר ושיש להם את הזכות ואפילו את החובה לשים אותי בכלא בגלל שהם שמעו 'שמספרים בשכונה' שכמה מהבחורים שלי התהפכו וליכלכו עליי. מה? לא. בלתי אפשרי.

או לא הגיוני, בכל מקרה. לעזאזל, אף אחד לא מלשין בנבחרת, או לפחות לא על הנשיא. לא עליי. אז שאלתי עוד פעם: "עדים? איזה עדים?"

. . .

זה כל מה שנדרש, לפי מה שאני זוכר. הסתכלנו על רגע של דממה, כמו שאומר החבר הוותיק שלי אדוארד בנט וויליאמס. אף אחד לא דיבר—במיוחד לא אני—וכשבסוף אבא שלי שבר את השתיקה המעיקה, היה ספק בקול שלו. "אני חושב שהבן שלי צודק, אדוני הסוכן. עם מי בדיוק דיברתם? עמדתי לשאול אתכם בעצמי."

"דיוק לא!" צעקתי. "הוא נסע ללקסינגטון עם אבא שלו! וגם לא צ'ינג! וגם לא ג'יי—"

"סתום את הפה," אמר אבא שלי. "תהיה בשקט ותן לי לטפל בזה, יא אדיוט."

וזה מה שקרה. לא ראינו את שני הסוכנים האלה מהאף-בי-איי יותר. אף פעם. למדתי שיעור חשוב: אף פעם אל תאמין לדבר הראשון שסוכן אף-בי-איי אומר לך ולא משנה באיזה עניין—במיוחד לא אם הוא נראה כאילו הוא חושב שאתה אשם בפשע. יכול להיות שאין לו ראיות. יכול להיות שהוא מרמה. יכול להיות שאתה זכאי. אולי. החוק יכול להיות מעורפל בעניינים האלה. . .אבל זה בהחלט שווה ניסיון.

בכל מקרה, אף אחד לא נעצר בתקרית לכאורה. סוכני האף בי איי נעלמו, תיבת הדואר של ארצות הברית הוצבה בחזרה על רגלי הפלדה המאסיביות שלה ואנחנו לא ראינו יותר את הנהג המחליף החלאה והשיכור.

 

פוסטים נוספים, תרגומים, לינקים ועוד, בעמוד הגונזו

חזרה לעמוד הראשי

 

Posted in: גונזו