מפגש הפסגה באספן – האנטר ס. תומפסון

Posted on 17 בספטמבר 2010 מאת

0


הקטע הבא תורגם מהספר "יותר טוב מסקס – וידויו של מכור לפוליטיקה" מאת האנטר ס. תומפסון

השריף התקשר אלי בצהרים ואמר שהוא מריח צרות. "אני מרגיש כאילו אני משתגע" הוא אמר, "יש רוצח שמסתובב חופשי בוודי-קריק ובוש יהיה פה מחר."
"אל תדאג" אמרתי, "אנחנו נפציץ את הממזר. איפה הוא בדיוק?"
"וויט-הורס ספרינגס" הוא ענה, "אנחנו מקיפים אותו אבל אנחנו לא יכולים להתקרב לבית. הוא הודיע שהוא יהרוג את כל מי שיתקרב."
"אל תתקרב" אמרתי, "הוא לא יכול לברוח. וויט-הורס ספרינגס זה מלכודת מוות. אין דרך החוצה."

"זאת לא הבעיה" הוא אמר, "ברור שאנחנו יכולים לחכות עד שהוא ישבר אבל השירות החשאי רוצים להרוג אותו עכשיו. הוא מבוצר עם מאות כלי נשק בתוך בונקר בהר שמשקיף ישר על השדה-תעופה."
"אז מה?" אמרתי, "תשיג מסוק ותזרוק עליו רימון גז וכשהוא יברח תוריד אותו."
"להוריד אותו?" השריף שאל, "למה אתה מתכוון כשאתה אומר ל'הוריד' אותו? אתה דפוק? אני לא יכול פשוט לרצוח את הממזר המסכן. זה יעשה לנו יחסי ציבור נוראיים. וחוץ מזה  הוא לא עשה כלום."
"מה" אמרתי, "חשבתי שאמרת שהוא רוצח. את מי הוא הרג?"
"אף אחד" אמר השריף, "הוא לא מסוכן".
הרגשתי מרומה. "אז למה לכל הרוחות אתה מספר לי שהשירות החשאי רוצה להרוג אותו?" צרחתי.
"בגלל שהם חושבים שהוא הולך להרוג את הנשיא" הוא סינן, "זה למה! יש לו בזוקה שם למעלה! יש לו משגרי טילים! הוא משוגע! והוא שונא את ג'ורג' בוש!"
"גם אני" אמרתי, "אתה רוצה להרוג גם אותי?"
"עוד לא" הוא אמר, "אבל דברים משתנים, אם–"
"בסדר" אמרתי בשקט. נשיא ארצות הברית של אמריקה, מגיע מחר בטיסה לשדה התעופה של אספן – וגם מרגרט ת'אצ'ר, ראש הממשלה הבריטית. הם באים לוודי-קריק לוועידת פסגה.
"אלוהים אדירים" מלמלתי.
"כן" הוא אמר "עכשיו יתחילו הצרות."

השריף ניתק. החלטתי לעקוב אחרי ההתפתחויות בCNN, כשמכונית נכנסה בשאגת מנוע אל החווה ואז שמעתי את הדלת נטרקת ולורן ג'נקינס נכנס בריצה לחדר, ממלמל בפראות על מחסומים ומחסלים ושוטרים שנטרפו מפחד ואיך הם בדרך-
"מה?" צעקתי, "שוטרים?". קפצתי ושלחתי יד לפינה לעבר השלט רחוק שיסגור את השער אבל הוא לא היה שם… לא. חשבתי, זה לא יכול להיות! לא עוד פעם! אין מצב! הם לא יתקפו אותי. הם לא יעזו!
לורן התעלם ממני וחטף את הטלפון, והתחיל ללחוץ בטירוף על הכפתורים. "בשם אלוהים!" הוא צרח, "מה המספר המזדיין שלי?"
"איזה מספר?" עניתי לו, "יא מניאק! איפה השלט המזדיין שלי? מה עם השער! לעזאזל! אני לא יכול יותר! למה שוטרים, למה?"
הם משוגעים!" הוא כמעט נבח, "הם מנסים להרוג את אישתי!"

מצאתי את השלט רחוק בערמה יחד עם עוד שבעה ושמעתי את הרעש של המתכת כשהשער בתחילת השביל לחווה נסגר ואת הזמזום כשהטנספורמטור 220 וולט נכנס לפעולה.  התרוצצתי בכל הבית סוגר דלתות, חלונות ווילונות… בדיוק כשחבטתי בכפתור שסוגר את הדלת של החניה, שמעתי זעקה וראיתי מישהו רץ על השביל לכיוון הבית מחזיק תת-מקלע בידיים.
הולי שיט, חשבתי. זה נכון! הנה הם באים! קפצתי חזרה למרפסת כדי לקחת את הרובה ציד, אבל הוא נעלם… שמתי את כל הרובים בכספת בגלל שציפיתי לביקור של השירות החשאי ולא רציתי להלחיץ אותם עם תצוגה של נשק כבד. לא כשהנשיא בא לעמק…
פתאום גוף אנושי נדחק מתחת לדלת של החניה, שניה לפני שהיא נסגרה לגמרי והצלחתי לזהות את החבר שלי קרומוול בדיוק כשהתכוונתי להוריד לו את חפירה על הראש.
"יא נאצי מזדיין!" הוא צרח, "ניסית לחשמל אותי!" הוא חטף שוק רציני כשהוא ניסה לפתוח את השער ועוד אחד כשהוא קפץ מעליו. הוא רץ במעלה המדרגות בצעקות "הם באים! תתכוננו! תחביאו הכל! הם רוצחים אנשים בדיינר."
מה?" צעקתי, "שוטרים?"
"מאות מהם!" הוא גנח, "הם לכל אורך הכביש עם רובי צייד ורובי צלפים. הם רוצים אותך!"

נו, חשבתי לעצמי, למה לא? הכלבים אוכלי החרא! אני חף מפשע והם יודעים את זה-אבל הם באים להרוג אותי בכל זאת. ככל הנראה ישרפו אותי עם פצצות כמו שעשו למסובבים ההם שחטפו את פטי הרסט. בדיוק. יטילו מצור על הבית ואז ידליקו אותנו עם רימוני זרחן-אפילו אם ננסה להכנע.

שיזדיינו, חשבתי, הם חזירים! באים להרוג אותי בגלל שהם לא הצליחו לעשות את זה בבית משפט. חרא עליהם. תביאו את הרובים, צלצלו לעורכי הדין, הדליקו את כל המכשירים, העבירו זרם חשמלי בכל המקום. לשרוף אותם. לפצוע אותם. נכריח אותם לשלם מחיר נוראי. כמו באלמו. נלחם עד המוות.
זה נראה לגמרי הגיוני בזמנו. זה היה זמנו של ג'ורג' בוש. השנה העשירית במצעד הניצחון של החמדנות והביזה בעונש המתקרא "מהפכת רייגן". זה היה זמן משכר ווודי-קריק הפך למרכז של כל זה.

לורן עדיין צווח לתוך הטלפון במטבח. "או אלוהים!" הוא ילל, "היא לא עונה! אני לא מצליח להשיג אותה. היא תקועה מאחורי המחסומים!"
תפסתי את הטלפון השני וחייגתי לשריף שענה מיד והתחיל לצעוק עלי שאני תופס לו את הקו לשעת חירום בזמן שיש משבר. "זה סיוט," הוא אמר, "אני מוקף משוגעים. הם רוצים לתקוף."
"למה!" צרחתי, "מה עשיתי? אני חף מפשע!"
"אז מה?" הוא אמר, "גם אני. אבל זה לא בשליטתנו עכשיו. השירות החשאי המחורבן חושב שיש לנו עניין עם מתנקש מתאבד, והבריטים המחורבנים מפחדים שהוא מחסל מהאי.אר.איי! הם יהרגו את כולנו אם הם יחשבו שאנחנו מסכנים את ראש הממשלה. וכמה מהם חושדים שהמחסל זה אתה."
"אלוהים," אמרתי.

כמו רוב סיפורי ההתבצרות גם זה דעך בלי נפגעים כשנגמר מיצוי האמפתמינים של המתנקש המשוגע, שאז הסכים להכנע תמורת שתי פחיות מזון לחתול שלו. בדרכו לאשפוז בבית החולים לחולי נפש הוא הספיק להתוודות שהוא בכלל לא ידע שבוש ות'אצ'ר מגיעים לעיירה ושלא היה לו מושג למה שוטרים חמושים ברובים הקיפו את הבית שלו. הוא חשב שזו קנוניה של אשתו והפסיכיאטר שלה שנועדה להזיז אותו מדרכם.
"למה לא?" אמר השריף, "זה קורה כל הזמן".
הוא התלוצץ כמובן. רק מטורף יאמין שפסיכיאטר חמדני יקח שליטה על המוח של אישתו, רק בגלל שהוא שם. לא בימינו, לא בעידן שלנו. יש להם חוקים.

ככל הנראה  לראות את ג'ורג' בוש זורע פאניקה כזו, כאן אצלי בבית, זו כזאת ההשפלה שהרגשתי את היתד נכנסת לתוך הקורקבן שלי. יש הרבה מאד אתרי אירוח יוקרתיים בעולם, הרבה יותר מאובטחים, בהם הוא היה יכול לקיים שבוע פגישות עם ראש הממשלה התאוותנית (קמפ דיוויד, הונג קונג, ברמודה, אלקטרז, פריס, האי מאן). כולם יותר בטוחים, יותר טיבעים, ויותר מוכנים אלקטרונית, מאשר העמק הקטן עם השגיונות הפוליטים אי שם בקולורדו. איפה שמוזרות מעוררת חשד היא התנהגות שיגרתית וכל שנה באביב נמצאות גופות על הצוקים מתחת לכביש.

אבל בוש המשיך וסגר עלי מכל הכיוונים, כשהוא מכריז מלחמה על עירק שלושה ימים אחרי שהוא מגיע לכאן. הוא ומגי נאלצו לקצר את הפגישה שלהם ולעמוד ביחד על המדשאה של מי שהיה אז השגריר ל'חצר סנט-ג'יימס', הנרי קאטו, שגר ממש מעבר לגבעה מ'ביג-בום' המטווח לניסויים בירי חופשי של מועדון הרובים בוודי-קריק. שם, מדי פעם, האדמה מתבקעת מפיצוץ חומרי נפץ שמאירים את העמק בלילה. זהו מקום תמוה ביותר לקיום מפגש הפסגה הראשון של 'הסדר העולמי החדש' ודעת הקהל הכריחה אותי לקחת את זה באופן אישי.

פוסטים נוספים, תרגומים, לינקים ועוד, בעמוד הגונזו

חזרה לעמוד הראשי

Posted in: גונזו