שני צדדים ומדינה אחת

Posted on 18 ביולי 2010 מאת

6


בשנת 1947 התקיימה פגישה בין השומר הצעיר ל'ליגה לשחרור לאומי' ארגון קומניסטי ערבי, שבה דובר על הקמת מדינה לכל המיעוטים בארץ. כמובן שלאחר הקמת המדינה המגעים הפסיקו אבל בשני הצדדים היו אנשים שהאמינו בגוף מדיני אחד לכולם.

ה'ליגה לשחרור לאומי' שהתפצלה מהפק"פ (ביידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ) בגלל חילוקי דעות עם החברים היהודים, היתה רק גילגול אחד של קבוצות ערביות שראו בדו קיום עם יהודים את העתיד הנורמלי היחיד לאיזור. תופיק טובי ואמיל חביבי הם דוגמאות לאנשים שהאמינו ברעיון ולאחר הקמת המדינה הפכו לחברי כנסת.

אחרי הפק"פ ובקרב דוברי העברית, הבכורה על הרעיון ניתנה ככל הנראה בידי 'ברית שלום' שהוקמה עוד ב1925 ועשויה להחשב לאם כל תנועות השמאל הישראליות. עד להתפרקותה של הקבוצה ב1930 הספיקו חבריה לתקוע מקל בוגדני ראשון בגלגלי הציונות ולקרוא לוויתור על הזכות להקמת בית יהודי בארץ ישראל ובעד אוטונומיה משותפת תחת המנדט הבריטי.

תעודת האגודה: לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ.

בין חברי ותומכי הקבוצה: מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, גרשם שלום, הנרייטה סאלד ויהודה לייב מאגנס.

משה סמילנסקי מחברי 'ברית שלום'

הרעיון של ישות מדינית אחת שתחת קורתה ישבו יחדיו יהודים וערבים התקיים לצד הציונות כמעט מתחילתה. נראה שהיו אנשים שאחרי שהגיעו מאירופה בעקבות הסיפורים והחלום הציוני ופגשו בתושבים הערבים לא יכלו להתכחש לקיומם. אותה קריאה 'ארץ ללא עם לעם ללא ארץ' נראתה להם משונה כשעמדו מול כפר ערבי וכנראה שעקב כך ניסו להציע פתרונות אחרים, כאלה שהציונות ניסתה להשתיק בכל כוחה.

והקטע הבא מאתר הוצאת הספרים על שם יהודה לייב מאגנס, מסכם את הדילמה:

מתוך תוכנית הרדיו ב'דיבור ישיר' ברשת א 2004 על ספרו של יוסף הלר "מ'ברית שלום' ל'איחוד'" . הדובר (ממה שהצלחתי להבין) תום שגב:

הציונים לא האמינו בעצם בסיכוי שהערבים יקבלו אותם בתוכם, ועל כן הגיעו למסקנה הרווחת עד היום: רק כוחה המרתיע של ישראל ישכנע את הערבים להתיר לה לחיות. אבל אם ההוויה הציונית לא מאפשרת עתיד של שלום – אולי אינה שווה את מחירה.

כמה מאנשי הרעיון הדו-לאומי אכן סברו כך, כותב הלר, ועזבו את הארץ, או שלא התיישבו בה מלכתחילה…כדי שאנשים צעירים ירצו לבנות את חייהם בישראל, הם צריכים קודם כל להאמין בסיכוי שיהיה שלום. האמונה בדו-קיום ובשלום משקפת גישה אופטימית לחיים; כשכבשו את ירושלים המזרחית כמעט יצא גבריאל שטרן מגדרו מרוב אושר; הרבה זמן לא הבנתי זאת אל נכון. מדוע הכיבוש משמח אותו כל כך, את איש השלום הטוב הזה, אוהב אלוהים ואדם, תהיתי. שטרן נתפס לאשליה שביטול הגבול בין יהודים לערבים יביא אותם לחיות אלה עם אלה בשלום, כפי שהאמין לפני מלחמת העצמאות.

פרדוקס אכזרי הביא לכך שתנועת השלום הישראלית נאלצה לאמץ לה את עקרון ההפרדה, לרבות החומה, ואילו אנשים שרוצים לסלק את הערבים מהארץ – התנחלו בקרבם של הערבים. אלה ואלה רואים בפעולותיהם ביטוי להגשמת הציונות האמיתית. שטרן היה שולל אולי את תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון ואת פירוק ההתנחלויות, מקווה תמיד לדו-קיום. הוא היה נגד חומות, כמוהו כקומץ האנשים הדוגלים גם היום בעתיד דו-לאומי. הם אינם ציונים; אולי הציונות דורשת הגדרה חדשה.

חזרה לעמוד הראשי