הדגים עלו על העצים

הדגים עלו על העצים, הנה כתוב בהארץ:

בראשית קיץ 2009, בסמינר של יוזמת ז'נבה, מול קהל של עוזרים פרלמנטריים, הדהים אורי אליצור, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע וראש לשכתו של נתניהו בכהונתו הקודמת, את הנוכחים בדברים חדים וברורים באשר למתווה המדיני הרצוי: "הפתרון הכי גרוע הוא כנראה הפתרון הנכון: מדינה דו-לאומית, סיפוח מלא, אזרחים מלאים".

אורי אליצור קורא למדינה אחת בין הירדן לים וחנן פורת!! מגבה אותו. לא יאמן. חוץ מהטרנספר זו הפעם הראשונה מאז שאני קורא עיתונים שלימין יש אשכרה רעיון מה לעשות. הרעיון הזה הוא בדיוק מה שאומרים בשמאל ה"רדיקלי" כבר 40 ואפילו 60 שנה, בדיוק. כבר בדקתי פעמיים את התאריך, זה לא אחד באפריל היום, זה באמת מה שהם אומרים והם אפילו יודעים איך הם נשמעים:

לדבריהם, זהו אינו חזון של "מדינת כל אזרחיה", נטולת זהות וניטרלית, וגם לא "ישראסטין", עם דגל של סהר ומגן דוד לצדו. המדינה האחת, בגרסת הימין, משמעה עדיין ריבונות יהודית, רק במציאות מורכבת יותר; חתירה לחידוש חזון המדינה היהודית-דמוקרטית, ללא כיבוש וללא אפרטהייד, ללא גדרות וללא הפרדות. מדינה שבה יהודי יכול לגור בחברון ולהתפלל במערת המכפלה, ופלסטיני מרמאללה יכול לשמש כשגריר או כשר, לגור בתל אביב או סתם לאכול גלידה על שפת ימה.

פאק, איפה מצביעים להם? "ללא כיבוש וללא אפרטהייד, ללא גדרות וללא הפרדות" זה בדיוק מה שהייתי שם בקלפי. אפשר לשיטתם אפילו לשים פתק עבור מרוואן ברגותי ואחר כך לנגב חומוס בשכם. ימות המשיח ומשה ארנס מביא את החמור:

"אנחנו כבר מדינה דו-לאומית", הוא אומר. "וגם רב-תרבותית וגם רב-מגזרית. יש פה עשרים אחוז מיעוטים, וזו עובדה. עם עובדות אתה לא יכול להתווכח".

לא מתווכח, אני בכלל לא מתווכח. כולנו לא התווכחנו שנים, רק חלמנו בשקט ועכשיו? אפילו לציפי יש חלום. לציפי יש חלום על מדינה אחת ויש לה בעיה עם חוסר הדיון וההשתקה הציבורית של הרעיון שבחלום. זאת לא הציפי שאתם חושבים, זו הציפי המכונה 'מרטין לותר חוטובילי':

"הטאבו הזה, שאסור לדבר על שום דבר חוץ משתי מדינות, הוא כמעט משהו אנטי-דמוקרטי בעיני. כמו שיש סתימת פיות, זו בעיני סתימת מוחות".

אני קורא ולא מאמין שמישהו לא שם לי אסיד בקפה של הבוקר. מזל שיש עוד כמה ימנים שמולם אני יודע איפה אני עומד, כמו ראש מועצת יש"ע דני דיין:

"הפתרון לעשרות השנים הקרובות הוא הסטטוס-קוו הנוכחי, בשיפורים כאלו או כאחרים. זהו שיווי משקל יציב יותר מכל אפשרות אחרת. חשוב לומר שגם כך יש לפלסטיני כיום יותר זכויות פוליטיות מלכל תושב ערבי במזרח התיכון, פרט אולי ללבנונים".

ואז אני מבין פתאום מה קרה, הם הבינו את מה שדני ממועצת יש"ו מסרב להבין חוץ מזה שעזה כבר לא שלו. 40 שנות גרירת רגלים הגיעו לקיצם, הימין חייב להחליט מה הוא מעדיף:

יו"ר הכנסת ראובן ריבלין אמר: "אני מעדיף שהפלסטינים יהיו אזרחי המדינה הזאת, מאשר לחלק את הארץ".

אם הם מוכנים לתת למוחמד מג'נין להצביע, לקבל דרכון וללקק גלידה בחוף פרישמן, כדי שהם יוכלו להמשיך לגור בשילה, אין להם שום ויכוח איתי. הם גם מעלים טיעון שמביא אותה בהפוכה:

'אתם (כלומר השמאל) גירשתם את הפלסטינים ב-48', לא נתתם להם לחזור, הקמתם יישובים על כל הכפרים שלהם ואחר כך הקמתם גדר הפרדה, ואז באתם בטענות אלינו, כשאנחנו לא הרסנו אף כפר בגדה, אפילו לא אחד, בשביל לבנות התנחלות.

הימנים אפילו לא מסתירים מה גרם להם להעלות את הרעיון המהפכני, הלחץ. לכל מי ששואל למה טוב החרם, זה מה שגרם לאורי אליצור להבין שדרוש שינוי:

"המצב הקיים, גם הוא מבוי סתום. הוא לא יכול להימשך לנצח. הבעיות שיש לישראל בעולם בחמש השנים האחרונות הן כי לעולם נמאס. הוא אומר לנו 'אתם הצגתם לפנינו כאילו זה מצב זמני, והנה עברו 40 שנה של מצב זמני. אנחנו מוכנים להסכים לעוד עשור, אבל אנחנו רוצים לדעת לאן זה הולך הלאה'.

אוכלוסייה שלמה חיה תחת שלטון ישראל ואין לה זכויות אזרח בישראל. זה בלתי קביל כמצב של קבע. זה דבר שיכול להתקיים רק באופן זמני ותחת לחץ הולך וגובר, פנימי וחיצוני, להביא סוף-סוף את המצב הזמני לקצו".

אז הימין הבין שאם הוא לא רוצה שיעשו לו גוש קטיף 2 הוא חייב למצוא פתרון למצב, אותו סטטוס קוו מפורסם חדל להתקיים מבחינתם, כששרון הוציא אותם מעזה. אותו ה'שבר העמוק' בינם לבין המדינה, כך על פי עדותם, גרם לתוצאה לא צפויה. לימין לא נותר עתה אלה להתחלק בין הפחד משינויים בדמוגרפיה או שינויים בגיאוגרפיה.

השאלה היא מה יקרה עם המרכז, אותו העדר באמצע המפה הפוליטית, שעכשיו גילה שהוא לא באמצע יותר. אומר גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה:

יש בארץ מחנה של שתי מדינות ומחנה של מדינה אחת, דו-לאומית, והבחירה היא ביניהם.

הוא גם מזהיר את הצד השני מהדך החדשה שלו:

כדאי רק שהימין לא ישלה את עצמו: מדינה יהודית אחת לא תהיה פתרון, אלא המשך הסכסוך. יריבו בה על הדגל ויריבו על ההמנון ועל תוכניות הלימוד, והמצב לא יוכל להימשך".

ומוסיף לאזהרות יוסי ביילין:

הדיבור על מדינה אחת הוא דבר הבל. אין לזה שום סיכוי…גם אם אורי אליצור יהיה ראש הממשלה הוא לא יעשה את זה. ברגע שיספחו את השטח יצטרך להיות פה משטר אפרטהייד כדי לשמור על דמותה היהודית של המדינה, ואז אפשר לסגור את נמל אשדוד ושדה התעופה כי זה יהיה סוף הקשר שלנו עם העולם. ואם לא יהיה אפרטהייד, אז זו פשוט לא תהיה מדינה יהודית. ואני לא מעוניין לחיות במדינה לא יהודית.

גם על מי שדיבר על להחזיר את השטחים ביולי 67 אמרו קיצוני משוגע. ועל מי שדיבר עם אש"פ בשנות השמונים. המרכז הנורמטיבי פוליטית יזוז כי הוא תמיד זז, הוא ינסה להתבצר מאחורי גדר האיוולת, אבל כשגם מהשמאל הרדיקלי וגם מהימין המתנחל אומרים אותו דבר, זה הוא המרכז שנהיה קיצוני. הנורמטיבי הסתבך.

הרי המרכז הפוליטי בישראל מליברמן ועד מר"צ תמיד התייחס לערבים כמו שהבורגני הממוצע מתייחס למכון טיהור שפכים, הוסטל למפגרים או חוות מיכלי דלק. נימבי. לא אצלי בחצר. אם צריך להקטין את השטח ולבנות חומה אז זה מה שהמרכז הפוליטי יעשה רק שהאחר יצא לו מהחצר.

מעניין מה תהיה התגובה שלהם להצהרה הזאת בעד מדינה אחת לשני עמים, שמגיעה פתאום מימין ומושכת להם את השטיח מתחת לרגליים. העתיד שבו אחמד וג'מילה עוברים מאל-בירה וקונים את הפנטהאוז הצמוד בת"א  או את הוילה  השכנה באשדוד ואז מטיילים איתם ביחד כל ארבע שנים לגלידה וקלפי, מפחיד אותם הרבה יותר ממדינה פלסטינית או ממלחמה אחת. או שתיים.

חזרה לעמוד הראשי

מתויג: חרם, ישראטין, ישראל, פלסטין

Posted in: פוליטיקה שכונתית