על חצרות סגורות – 2

Posted on 10 ביולי 2010 מאת

0


אצל ריצ'רד סילברסטין בבלוג תיקון עולם התפרסמה עוד ידיעה שגרמה לי להבין שאני כל הזמן מפסיד דברים בגלל שאני לא בפייסבוק. מסתבר שבוגרי יחידת הטילים הגרעיניים מכנף 2 פתחו להם קבוצה והם משחררים שם אינפורמציה וזאת בעיה.

זאת בעיה חמורה משום שלי אין גישה לפייסבוק אז איך אני אשמע על דברים כאלה ועל עוד הרבה אחרים שקורים להם שם בחצר הסגורה. התחלתי לחשוב שאולי אני טועה והמחיר שפייסבוק דורשים הוא קטן לעומת כל השפע שיש שם אם אני רק אפתח חשבון, אבל אז ראיתי את הכתבה הזאת ב"דה מרקר":

אורי ארוך היה בן 36 במותו. לפני שלושה חודשים הוא הלך לעולמו באופן פתאומי, והותיר את משפחתו וחבריו המומים וכואבים. ארוך היה פעיל מאוד בפייסבוק, וחבריו החליטו להנציח אותו בדף שלו ברשת החברתית. הם החלו להעלות סיפורים ושירים לזכרו, ולהביע השתתפות בצער המשפחה. אבל אז התברר שמישהו בפייסבוק לא אוהב את זה.

"הם מחקו את כל מה שהוא כתב, והוא כתב המון", אומרת ארוך.

לפי החברה, כשהיא מגלה עמוד של גולש שנפטר, היא מבצעת באופן מיידי סדרה של פעולות: מוחקת את הדף המקורי מזיכרון החיפוש הפנימי בפייסבוק; חוסמת את החשבון להצעות חברות; חוסמת אפשרות להגיב לתכנים; והופכת את העמוד, ללא הסטטוסים המקוריים שכתב בעל החשבון לפני פטירתו, לדף זיכרון סטטי עם חלק מהתמונות שהיו בו.

זאת אומרת שכל מה שכתבת שם הוא לא שלך אלא של פייסבוק ואפילו הסכמת לזה. זה נראה לי קצת מוגזם. בעיקר שברור לכולם שפייסבוק לא מחקו את המידע,  הם שומרים את כל החומר עדיין אצלם ורק לא נותנים לאף אחד לראות. אם מישהו מתעקש מספיק הוא יזכה לקבל הצצה:

"בסופו של דבר הם הסכימו לאפשר רק לחברים שאושרו עד כה לצפות בדף במשך שבוע אחד בלבד"

אז הכל אצלם נשמר וכל הדיונים על מהות החשבון ומה כל שינויי ההגדרות בפייסבוק אומרים על הפרטיות של בעל החשבון, מפספסים נקודה אחת, הכל פתוח לצפיה. כן ה-כ-ל, התמונות עירום והמסרים הסודיים וכל אות שאי פעם כתבת, הכל פתוח בפניך אם אתה עובד בפייסבוק. ומי מבטיח לכם שפייסבוק לא מוכרים לחברות מסחריות או שירותי ריגול של גופים גדולים ומדינות קטנות הרשאות צפיה בה-כ-ל. כל מה שהם רוצים, אצל כל אחד. בפוסט 'מדוע עזבתי את פייסבוק' חץ בן חמו מספר איך בראיון עבודה:

יצא לי להיות בהלם מה”תיק” שאותו מעסיק פוטנציאלי אירגן עליי: תוצאות חיפוש, המידע שלי (גם הפרטי) בפייסבוק, טוויטים שלי, כמובן הבלוג שלי…הצלחתי לעלות על איזה מה”חברים” הוא שהזרים את זה… “בחורה” שכתבה שהיא רוצה לשוחח על מיסטיקה אך לא “שוחחה” איתי על כלום. מחקתי את אותה “בחורה”.

אבל זה בסך הכל הקטנים שתופסים טרמפ, מי מבטיח לכם שאין איזה חברה ענקית שבונה לכם תיק ברגע זה. וזה רק מהצד הכלכלי. תחשבו מה יכול, מי שיודע את כל הסודות שלכם, לגרום לכם לעשות. מתוך כתבה "בדה מרקר":

לצוקרברג כבר מיוחסת אמירה שנויה במחלוקת בנושא. בהיותו בן 19, זמן קצר לאחר השקת הגרסה הראשונית של פייסבוק שיועדה לשימוש הסטודנטים באוניברסיטת הארוורד, כתב לחברו בצ'ט: "אם אתה צריך מידע על מישהו בהארוורד – רק תבקש. יש לי מעל 4,000 אימיילים, תמונות, כתובות. אנשים פשוט העבירו את זה. אני לא יודע למה. הם 'סומכים עליי'. מטומטמים".

וזה מביא אותי לשאלה הכי מסקרנת, למה. למה פייסבוק עושים דברים כאלה. איזה תוכנית יש למי שלא מרשה לך לפתוח חשבון בשם בדוי, אוסף את כל המידע שהוא יכול למצוא עליך, מוכר אותו לחברות מסחריות ומחרים את הכל כשנדמה לו שאתה מת. מה הוא חושב שיצא מזה בעתיד, לאן הוא מכוון?

אני לא יודע מה איתכם אבל לי יש צמרמורת כשאני חושב על זה.

החלטתי לוותר כבר על כל העניין הזה ולהסתפק בפירורים שנופלים מחוץ לחצר, אבל אז ראיתי את הכתבה הזאת בקפטן אינטרנט:

גרמניה פתחה בהליכים משפטיים נגד פייסבוק באשמת גישה למידע של אנשים שאינם משתמשים ברשת החברתית ושמירתו.

והכל נפתח. הם עוקבים אחרי. לא פתחתי שם חשבון ואני לא לוחץ על שום דבר שכתוב עליו פייסבוק כי זה לא מראה לי כלום ממילא, אבל זה לא משנה להם. אם יצא להם, הם יאספו עלי מה שימצאו ונראה שהם עושים הכל שזה יקרה.

אז ברור לי שהם פה כדי להשאר ובעוד כמה שנים בודדות עוד נתגעגע לכמה שפייסבוק היו קטנים, אבל אם יבוא לי, שום דבר ימנע ממני לפתוח חשבון פיקטיבי ולהכנס ולהוציא החוצה את כל מה שאני מוצא שם בפנים, פייסבוק כבר גדולים מספיק כדי שתהיה שם מחתרת. הרמז הראשון היה כבר בכתבה הראשונה מ"דה מרקר", פייסבוק לא קורא עברית.