ולנגינת ההימנון

Posted on 26 ביוני 2010 מאת

0


ישנו טיעון אחד, טיעון חוסר התקווה, שגורם לי לגלגל בשקט את הדגל האדום שלי ולארוז אותו בדממה אל נרתיק הניילון שלו. טיעון חוסר התקווה הוא מן יצור כזה פסיבי, הוא מהנהן בהסכמה לכל המישנות הסדורות שלי, מסכים עם כל תוכחה, שפת הגוף שלו משתפת פעולה עם הרעם המתגלגל של דבריי, אני רואה את עייניו נפערות לרווחה בדיוק במקומות הנכונים, את קימטי המצח מתכווצים בזעם כנגד עוד עוולה. הוא נותן לי תמיד לכלות את הזעם, אחת ממעלותיו מעוררות הקנאה היא יכולת הקשבה מופלאה. הוא ואני מכירים כבר שנים, הוא כאילו יודע שאני צריך את שחרור הקיטור הזה והוא ממתין בסבלנות אבהית ואז חרש חרש, מבלי לאמץ שריר בפניו הוא טוען את טענתו המוחצת.

הוא אינו נזקק למילים כלל וכלל, הוא פשוט ממתין לו דומם מעבר לפינת רחוב או מתפרץ ללא אזהרה משיחת חולין אקראית שאני חולף על פניה או שוכב לו בנחת בתוך כותרת של עיתון. שנים שאנחנו שומרים כך על שיגרה, אני נכנע להתקפי זעם, הוא מכיל בהבנה ומוכיח בנחרצות. אני חוזר אל כותלי האיפוק והוא מביט בי בסיפוק. אלא שבזמן האחרון אני מבחין בעקבות של חוסר תקווה מכל עבר. טיעון המחץ צר עלי, עוקב אחרי ועוכר כל ניצוץ של שלווה שמנחם את ליבי. כמו מסתערב מיומן הוא נטמע במעמקי היומיום.

הנה השבוע בפתיחת המשחק של ברזיל, כולי עטוף ציפייה משמחת, הראה המסך את הקהל שר בקול גדול את ההימנון הברזילאי ובתוך האחווה החיננית הזו, החסרתי עוד פעימה של תקווה. אז הלכתי לקושש מצברוח במכון הכושר, בעוד אני מזיע להנאתי באולם הממוזג היטב, התפרצה פתאום מהמסך מהדורת חדשות שיגרתית. אחד מפקידי התעמולה שינן מסרים שיגרתיים, שנפלו על אוזניהם עמוסות הטסטוסטרון של חבורת מתאמנים סתמית, שהפכה במחי אייטם זניח ללהקת צבועים נוהמים. כן כך נראית דרכנו לדרום אפריקה של שנות השמונים וכך משתלט לו על היומיום תהליך החיברות הציוני, שסוכניו מגיבים על כל סוגיה בהקמת עוד תחנת ריענון פטריוטית ובלהט חלוצי מייבשים את השלוליות האחרונות בביצה בת שנות אלפיים.

אנשי החוץ שעסוקים בשיסוי וליבוי, אנשי החינוך שעסוקים בדגלים והימנונים, אנשי הפנים שעסוקים בהתפלת הגזע. וכולם יחד משכנעים אותנו שעלינו להיות ערוכים ודרוכים ליום הפקודה שבו נאלץ שוב לגלגל את סלע קיומנו במעלה ההר. אך אל תייגעו את מוחותיכם בפרטים, הם כבר יתזמנו אותנו כאיש אחד, בעזרת שעון יד ששווה  שלוש שנות עבודה בשכר מינימום, ויעודדו אותנו ממרפסת הפנטהאוס שלהם עד טיפת דמנו האחרונה. אנחנו כמובן נהייה שם כמצופה, עטופים בדגל ונכונים לעוד סבב מוצדק של הקרבה הירואית. בדיוק כמו שאולפנו, נעשה ונשמע או ליתר דיוק נעשה בלי לשמוע, בלי לשאול ,בלי לבקר או חלילה להתקומם וזה החלק הקטלני ביותר במשוואה שמכריזה על מותה של התקווה.

חזרה לעמוד הראשי

מתויג: ,