פטי ואני, או: מכיוון שמילאתם לי את הפיד ביבבות על הביטול של דבנדרה

Posted on 24 ביוני 2010 מאת

4


הערה מקדימה: את הטקסט שלהלן פירסמתי לפני כשבוע בפייסבוק שלי, יום אחרי שדבנדרה בנהארט הודיע על ביטול הופעתו בישראל וגרר גל האשמות כלפי שמאלנים מצד חובבי מוזיקה. בעקבות הטקסט, אחד מכותבי הבלוג הזה האשים אותי במתן רוח גבית לטרור הקפיטליסטי ואף הרחיק לכת והשווה אותי לרון מיברג – הכל משום שפירסמתי רק בפייסבוק ולא ב"חצר פתוחה", כמו שהוא קורא לזה. אמנם ההאשמה הגיעה מטעם בלוג של שני חלושי אופי אנונימיים, שכותבים תחת הכינויים המפוקפקים "גולה פוליטי" ו"הצ'יף האדום" מכיוון שהם חוששים להיות מזוהים פוליטית בשמותיהם האמיתיים (או מכיוון שהם שב"כניקים-במסווה), אבל האמת שיש להם בלוג מוצלח. בדיעבד התברר שהיתה זו מניפולציה זולה כדי לגרום לי לפרסם את הטקסט אצלם, והנה הוא כאן, אם כי כבר פחות רלוונטי. ברוכים הבאים לכיכר המיואשים.

————————

שניה, בואו נתחיל מבויקוט. קפטן צ'ארלס בויקוט, שעל שמו קרויה המילה האנגלית לחרם – כי "חרם" בעברית זה נורא מפחיד ומנכר. בויקוט היה מנהל האדמות של אציל אנגלי באירלנד, מתישהו במאה ה-19. האיכרים האירים ביקשו ממנו להוריד את מחירי החכירה הבלתי הוגנים של האדמות, אבל הוא סירב. לאות מחאה, ובמקום לפעול באלימות, כל הקהילה סביבו החרימה אותו: איכרים סירבו לעבד את האדמות שהוא הופקד עליהן, השכנים הפסיקו לדבר איתו, הדוור הפסיק להעביר לו דואר – כולם. הקמפיין הצליח וקפטן בויקוט נאלץ לעזוב את התפקיד והפך למילה מביכה במילון ולכתם בדפי ההיסטוריה. ויש מצב שהוא לא היה בן אדם ממש רע, כלומר, אולי היתה לו משפחה שהוא דאג לה, שלא לדבר על האציל האנגלי שהעסיק אותו ובטח ישב לו על הווריד כדי שימקסם רווחים.

עכשיו, לעניין ביטולי ההופעות. תראו, אף פעם לא חתמתי על המכתבים שנשלחו לאמנים כדי לבקש שלא יופיעו בישראל. וחרם תרבותי לא נראה לי כמו האלמנט המרכזי במסגרת תנועת האקטיביזם הכלכלי נגד הכיבוש, אם כי הוא זוכה להכי הרבה כותרות כרגע. אבל אני מאוד בעד. אתם כותבים כמה מבאס, איך בגלל השמאלנים האלה לא כיף לכם, ואתם רק משכנעים אותי שאני בעד. כי קל נורא לחיות בתל אביב ולהרגיש ברלין, אחרי הכל כולנו (אתם, שקוראים את זה, לא כולם סביבכם) מאוד נאורים וליברלים ונגד הכיבוש, פחות או יותר, ואנחנו רק רוצים לשתות את הבירה שלנו בהופעה כמו במדינה נורמלית ולהרגיש קצת בסדר. אבל אנחנו לא מדינה נורמלית. אנחנו מדינה מופרעת, שכרגע נתפסת בעולם כמדינה מצורעת – וזה לא בגלל אף אחד מאיתנו באופן אישי אבל זה כן באחריותנו באופן קולקטיבי. ולא, אף הופעה שמתבטלת לא תגרום עכשיו להסרת הסגר מעל עזה. היא רק תסדוק לרגע, אולי ליותר מרגע, את האשליה שלנו שהכל בסדר ונורמלי ודבנדרה אגוזים. היא רק תאלץ אתכם לכתוב בפייסבוק על הכיבוש, אמנם בעצבים ובאכזבה וכמה-מסריחים-החארות-האלה-שבגללם-הוא-ביטל (מוזר שהכוונה לא לביבי, לבני, ברק וליברמן, אבל מילא),  אבל לפחות זה גורם לכם לרגע אחד לשבור את השתיקה, להתייחס לנעלם הגדול הזה, לחור השחור שהכיבוש הפך להיות בתודעה שלנו. הדבר הזה שכולנו יודעים שהוא נורא, אבל ממשיכים לחיות כרגיל כי אין לנו ברירה. ובאמת אין לנו ברירה. ובגלל זה, זה ממש בסדר שמדי פעם משהו יביא לנו בעיטה לישבן או אגרוף לבטן, ויזכיר לנו.

זוועות בקנה מידה גדול – כיבוש, אפרטהייד, השמדה, פאשיזם – הן לא קורות בגלל מאה הנבלות שמנהיגים את הממשלה ואת הצבא. הן קורות בגלל כל אלה ששותקים ורק רוצים לחיות חיים נורמליים, אלה שאחר כך, כשהכל נגמר, משקרים ומספרים שגם הם היו ברזיסטאנס, כי הם מתביישים להודות שהם פשוט העלימו עין. זו ממש קלישאה, אבל זכרון ההיסטוריה הוא כולו רצף של קלישאות. משטרים אלימים יודעים להפעיל כוח גם בצורה מאוד מתוחכמת – לגרום לנו להרגיש מספיק בסדר, מספיק נורמליים, מספיק כדי לאפשר לנו להמשיך לחיות כרגיל. השילוב הנכון בין דיכוי החיים לבין המשך החיים הוא המתכון להתבססותו ולהמשכיותו של משטר פאשיסטי; יותר מדי דיכוי פירושו יותר מדי התנגדות וזה לא טוב לתוחלת החיים של המשטר. וכשמשהו מערער את האיזון הזה, את קצב החיים הרגוע-מופרע הזה, הם תמיד יוודאו שיהיה את מי להאשים, רק לא אותם.

[כן, רציתי להגיד גם שביטולי ההופעות, כאמור, הם רק היבט אחד של תנועה בינלאומית שלמה. אלה פועלי נמל בשוודיה שמשביתים פריקת סחורות מישראל, אלה נשים מבוגרות בניו יורק שלא קונות מוצרי התנחלויות בסופרמרקט, אלה סטודנטים בקליפורניה שנאבקים כדי לשכנע את האוניברסיטה שלהם לא להשקיע בחברות אמריקאיות שמוכרות נשק לישראל, אלה פלסטינים שמסרבים להחזיק מוצרי התנחלויות בחנות אפילו שהשוק שלהם כה שבוי בידי ישראל שלא ברור עד כמה זה אפשרי, אלה ארגוני זכויות אדם בנורבגיה שמבקשים מקרן הפנסיה של המדינה לא להשקיע במניות של אלביט כי החברה הזו מספקת רכיבים אלקטרוניים לגדרות שחונקות את פלסטין, ואלה גם ישראלים שלא יכולים יותר וחושבים שאקטיביזם כלכלי הוא טקטיקה אפקטיבית לניעור הכיבוש, גם אם בדרך הם עצמם יכולים להיפגע מזה.]

Pixies Eighties

אילו היינו בסוף שנות השמונים, והפיקסיז (שבינינו, אז עוד היו שווים משהו, בניגוד להיום) היו מבטלים הופעה בדרום אפריקה בגלל משטר האפרטהייד, הייתם מריעים להם – אתם, הנאורים, הליברלים, הנורמלים בעיני עצמם. היו כותבים על זה איזה אייטם נרגש בשבעה לילות, אם היה אז שבעה לילות, וכולנו היינו חושבים שבלאק פרנסיס גזעי ושהעולם הוא מקום נחמד יותר בגלל מוזיקאים שאכפת להם. טוב, אז כל אמן שמבטל הופעה בישראל כיום גורם לי להאמין קצת יותר בעולם המצחין הזה. נכון, הם לא מושלמים. רובם מתעניינים בישבן של עצמם הרבה יותר משהם מתעניינים בסבלו של העם הפלסטיני, ורובם פועלים יותר מתוך לחץ להיראות בסדר מאשר מתוך הבנה אמיתית של המצב. כאילו שכשאתם החלפתם את תמונת הפרופיל שלכם לאות הזדהות עם המאבק באיראן אחרי הבחירות, זה היה מתוך הבנה עמוקה של הפוליטיקה והחברה האיראנית. כמו במקרה של קפטן צ'ארלס בויקוט, אקטיביזם כלכלי הוא טקטיקה. הוא מיתוג. חברה מסוימת ממותגת כרעה, לא כי היא הרעה היחידה אלא כי היא רעה מאוד והיא נוחה למיתוג הזה ואיכשהו זה עובד ומסה של אנשים מפסיקה לקנות את המוצרים שלה. גנדי עודד את העם שלו להחרים מוצרים בריטיים, כחלק מגישת ההתנגדות הבלתי-אלימה. הרבה אנשים הפסיקו לקנות נייקי לא כי נייקי היתה החברה היחידה שהפעילה סווטשופס, אלא כי היא היתה גדולה יחסית ורעה יחסית וזה הצליח, וזו הפעם הראשונה שבה הרבה אנשים שמעו שהבגדים שהם לובשים מיוצרים בסווטשופס (וכן, אחרי זה הם המשיכו בחייהם). אקטיביזם כלכלי לא פותר את כל עוולות העולם, אין משהו שיכול לעשות את זה. הוא פשוט טקטיקה ספציפית להתמודד עם דיכוי נקודתי, ולפעמים זה עובד. כרגע ישראל נתפסת כמדינת מצורעים, ואי אפשר להאשים את העולם שככה הוא רואה אותנו. גם אי אפשר להאשים את האמנים שמבטלים, או את מי שמבקש מהם לבטל. אקטיביזם כלכלי עובד בדיוק על החלק הזה בתוכנו שרוצה להרגיש שהוא טוב, שמדמיין את עצמו כסוג מסוים של בן אדם עם סוג מסוים של החלטות ערכיות, החלק הזה שלא יקנה נייקי כי אמרו לו שזה רע, ולא משנה שגם הסניקרז האחרות שנקנה יהיו לא משהו. זה מה שהופך אותו לאפקטיבי, כשהוא אפקטיבי. וקמפיין שלם וממושך של אקטיביזם כזה יכול לחולל שינוי, גם אם לא לפתור את כל בעיות העולם בבת אחת.

אז אתם אומרים שפעילות מהסוג הזה רק גורמת לאנשים לכעוס, לעבור תהליכים מואצים של פשיזציה, להסתגר, להתקרנף, להפוך ללאומנים פטריוטים. שזה קרה בסרביה, או משהו כזה שכתבו פעם בעיתון הארץ. ואתם יודעים מה, זה נכון, בטווח הקצר. באותו הערב בו הניוז פיד שלי התמלא ביבבות על זה שדבנדרה בנהארט ביטל וכל השמאלנים חארות, היתה לנו ישיבה בקואליציית נשים לשלום. דיברנו על ההקצנה של המערכת הפוליטית בישראל, על הרדיפה הפוליטית ההולכת וגוברת של פעילי זכויות אדם, פלסטינים ויהודים, ואיך שזה יותר ויותר מתמקד בקמפיינים הבינלאומיים – אקטיביזם כלכלי נגד ישראל, קריאות להעמדה לדין של בכירים ישראלים בחו"ל, מימון אירופי לארגוני שלום ישראליים. נגד כל אחת מצורות הפעילות האלו עומדת כרגע בבית הנבחרים המטורף שלנו הצעת חוק שנועדה להגביל או למחוק אותה. ובזמן שאתם התבאסתם שדבנדרה ביטל לכם, דיברנו על האמת שהולכת ומתבררת לכולנו: שאנחנו נהיה בין הראשונות על הכוונת של הקמפיין שהולך ומתגבש. ואולי אני טועה, אבל נדמה לי שברור לכולנו שזה בסדר, שזה תמיד מה שקורה כששלטון דכאני מריח כוח רלוונטי, שזה מחיר שמשלמים כדי שהמציאות שלנו תהיה קצת טובה יותר. מישהי, מבוגרת ממני ובעלת יותר ניסיון בשמאל, אמרה שזה סימן שסוף סוף הצלחנו להטריד אותם, להוות איום, להעמיד תנועה שיש לה, בפוטנציאל, את הכוח לערער אותם. נדמה לי שכולן הנהנו.

ואתם יודעים מה, גם לי בא לחיות חיים נורמליים. גם לי היה הרבה יותר מגניב ללכת להופעה של פטי סמית, שלא מוכנה להופיע במדינה הפושעת שלנו. בא לי ללכת להופעה של פטי סמית, לשתות המון בירה ולהתחיל עם בחורה חמודה בחולצת כאילו-פאנק שתעמוד לידי במקרה ותחייך. בא לי על זה הרבה יותר משבא לי לכתוב טקסטים ארוכים בפייסבוק על אקטיביזם כלכלי, או לקרוא את הבאסה שלכם בניוז פיד, או לנהל דיונים מתישים בתגובות שממילא לא משכנעות אף אחד.

והנה, אני לא בהופעה של פטי סמית, ליד הבחורה החמודה שאני אתחיל איתה ואולי יום אחד היא תשבור לי את הלב. וכן כתבתי משהו ארוך, עוד תוספת מתישה לדיון המשונה הזה. וזה שפטי לא מוכנה לבוא לישראל גורם לי לאהוב אותה קצת יותר, אפילו אם גם היא לא מושלמת ולא באמת מבינה מה בדיוק קורה כאן ואיך אפשר להפסיק את זה. כי גם אני לא, אבל אני מנסה בכל מיני צורות ומקוה שזה יעבוד. ואם זה יעבוד, אני אסתכל אחורה על הרגע הזה בשמחה ובגאווה, ואולי אפילו פטי תבוא. ואם זה לא יעבוד, אז האמת שכבר אין לי מושג מה כן. אם המומנטום הבינלאומי הזה יילך לאיבוד, אולי נידונו לעוד עשרות שנים של כיבוש, וסגר, ועוני, והפגזות, והפרדה, וגזילת אדמות, ובניית התנחלויות, ומחסומים, וחיילים אלימים, והגבלות תנועה, ומעצרים אסורים לפרסום, והריסת בתים, ועינויים, וחיים כמעט כרגיל. ואולי רק בגלל זה כולכם צריכים לנשום עמוק, להפסיק להאשים את דבנדרה ואת מי שביקש ממנו לא להופיע כאן ואת כל מי שלא יופיע כאן ואת עובדי הנמל השוודים ואת הסטודנטים בקליפורניה, ולהתחיל להחזיק אצבעות שכל זה יצליח.

Patti Smith