המלצה לנוסעים להודו ושיר של יאיר לפיד

Posted on 14 ביוני 2010 של

0


מי שאין לו אח קטן בצבא או איזה שהיא דרך בלתי אמצעית אחרת להתעדכן, לא ממש יודע מה בדיוק קורה בתוך הצבא. הסיפורים הקטנים של החייל הפשוט יכולים לפעמים לתת תמונה הרבה יותר מדוייקת מכל כתבה בעיתון. ההמלצה שלי הפעם לבלוגרים שמאלנים שנוסעים להודו, היא לעשות את מה שאני לא עשיתי בפעם האחרונה בהודו, לקחת טייפ. או אייפון, משהו שמקליט. העובדה שעוד לא הכריחו אותנו לסמן באיזה שהיא דרך – נגיד, קעקוע על המצח – את העובדה שאנחנו סמולנים, מהווה יתרון משמעותי בהודו. למעשה כל מה שצריך לעשות כדי לשמוע תאורים של קרבות, כלי נשק חדשים ושמות של יחידות ומפקדים שיכולים לקבל מחר כרטיס טיסה חינם להולנד, זה לשבת עם ג'וינט על המרפסת בגסט-האוס עם המוזיקה הרועשת ביותר באיזור. אה, ולהבין עברית כמובן.
במהלך בוקר אחד שבו הבלוגר החתרני ישב על מרפסת שכזו הוא ישמע יותר פרטים מסווגים מענת קם ואורי בלאו ביחד. הוא גם יחשף אל מורשות קרב שדובר צה"ל היה עושה חרקירי אם היה צריך להסביר אותן. כל זאת בתנאי שהבלוגר ידע להנהן במקומות הנכונים ולזרוק כמה מונחים צבאיים ושמות של קצינים, משהו בסגנון: "שמעתי את זה מתת אלוף בר כוכבא, אתה לא מכיר אותו?", האמינות חשובה ביותר אבל קלה מאד להשגה. כמובן שאין לחשוף בשום שלב את הדעה הפוליטית או את השתייכותך לתשקורת, הם אומנם קרועים מהתחת שם על המרפסת אבל הם ערניים לבטחון שדה ולאחר שנחשפת, השיחה תחזור לנושא המרכזי ואתה לא באמת רוצה לשבת על מרפסת בהודו ולשמוע במשך שלוש שעות שיחות על צ'אראס מאנשים שלא מבינים בזה כלום.
והנה סיפור אחד מהזיכרון, שמעתי אותו לפני כמה חודשים בבוקר על המרפסת מבחור מאד חביב, באמת.
יום אחד יצאו מהבסיס שלי לעשות איזה פעולת חישוף, אתה יודע, זה כוח ליווי שנוסע לאבטח את הדי-9 בזמן שהוא מוריד כמה בתים שירו מהם כמה ימים קודם. עכשיו, חבר שלי הוא הנהג של הדי-9, אחד רוסי משוגע לגמרי והוא אומר לי יאללה בוא איתי בקבינה גם ככה אין לך מה לעשות היום. אמרתי לו שאני לא מתאבד אבל הוא צחק ואמר שבתוך הדי-9 זה המקום הכי בטוח, זה כל כך משוריין שלא יכול לקרות לך כלום. החלטתי שיאללה ונכנסתי אליו לקבינה, דווקא יש שם מקום בפנים. התיישבתי בצד על איזה מדף  בזמן שהוא נוהג ואיך שאנחנו יוצאים מחוץ לבסיס עם כמה האמרים מלווים סביבנו, הנהג מוציא שני רמקולים, מניח אותם בצדדים ליד ההגה, מחבר לדיסקמן ושם טראס פצצות בפול ווליום. אני מסתכל עליו בשוק והוא מחייך אלי ואז מוציא באנג וקססה ואני רואה פתאום שהווילונות בצדדים של הקבינה זה לונגים מהודו. אנחנו ממשיכים להתקדם עם הליווי מורידים ראשים מהבאנג ורוקדים בג'ננה עם המוזיקה, עד שפתאום מתחילים לירות עלינו. הגענו. החברה מהליווי מחזירים אש ומדי פעם עף איזה אר.פי.ג'י לכיוון שלנו והנהג מתקדם ומתחיל לעלות על אחד הבתים. כשהקיר הראשון נופל אני בשוק כי לא מרגישים כלום בתוך הקבינה, כלום. זה כמו משחק מחשב מהחלון של הדי-9, אבק, פיצוצים, יריות, טראנס ברקע ושאכטות. אני אומר לך, היה יום מה זה מגניב. תגיד, אני יורד רגע לדידי למטבח, להזמין לך צ'אי?
***
וכאן יש שיר הלל  שנקרא "אחי מפעילי הצמ"ה" שכתב יאיר לפיד ב1984 לכבוד נהגי הדי-9, באמת.